ראיתם פעם חיוך של תינוק?
הלב שלנו יוצא אליו, מתרחב.
אנו מחייכים גם כן.
תינוקות ממיסים את ליבנו, מרככים אותנו.
העור שלהם רך ועדין. מגע בעורם משתווה למים חמימים שעוטפים אותנו.
והריח שלהם? מהפנט, כמו לשכב על ענן לבן ולרחף.
העיניים שלהם גדולות ומתוקות, בדומה לכלבלב קטן – יצור שברירי שאנו רוצים לאחוז בזרועותינו ולהגן עליו.
ואני כאן לומר לכם שכל זה חלום.
תינוקות הם דיקטטורים חסרי רחמים.
כולם אומרים "תיהנו מכל רגע" אבל הם חוזרים על הבדיה כדי שנאמין לה.
אף אחד לא מספר על התקפי הבכי, התסכול והלילות הלבנים. אי אפשר באמת להבין למה הם בוכים.
כי הם לא מדברים.
כלל ראשון של הורות? לא מדברים על הורות.
כלל שני? לא מדברים כמה זה שובר אותנו לחתיכות – ואז בונה אותנו מחדש כדי שנתפרק שוב.
אז הנה האמת, בלי סוכר, בלי קפה רק קצפת בשביל הכיף.
"פתאום תינוק" – תמיד זה גדול עליך.
נעים מאוד
שמי קרן, אני אמא לזוהר.
ילדתי את בני בגיל 48 לאחר שש שנות טיפולים.
כשאחזתי אותו בזרועותיי לראשונה, זו היתה התגלות. הרגשתי שכל חיי המתנתי למשהו ולא ידעתי מה.
רק כשהגענו הביתה, הבנתי מה היה חסר לי כל חיי, כוחות של גיבורת על.
אהבתי, שמחתי, התקשיתי, הותשתי, נשברתי. ורק כשאיבדתי תקווה, זכיתי בחופש.
אז הנה אני כאן, עם שייק ירוק וגרב תינוק אקראית בכיס.
נצחק יחד, נבכה, נגלה עולם שלם של הורות, תינוקות, ואולי, רק אולי, גם נהנה קצת.
