בימים הראשונים ללידתו, נהגתי להביט בזוהר רבות. לילות שלמים הייתי ערה, מלטפת אותו, מתענגת על הנס בחיי, על המתנה שזכיתי לה. רציתי שיהיה תינוק שכולם חולמים עליו, מחייך, ישן טוב ואוכל טוב. לפחות לאחד מהם זכיתי, בנוגע לאוכל ושינה, היו אתגרים מאז ומתמיד.
כשהוא גדל והבחנתי בקשיים שלי כהורה, התחלתי לתהות, האם הוא לא תינוק מלאך כמו שחלמתי. בנוסף לאתגרים מול השינה והרגלי האכילה, הבחנתי בבעיות משמעת, גבולות בשפה שלנו.
האם יהודה עמיחי טעה? אלוהים לא מרחם על ילדי הגן?
התוודעתי לשיר בנערותי. התרגשתי מאוד כשקראתי אותו לראשונה ומאז הבחנתי איך אנו כמבוגרים פחות תמימים מהילדים. אנו כועסים, חומדים, משקרים לעצמנו ולאחרים, מתרצים ומספרים סיפור שנשמע טוב כדי להרגיש טוב.
באחד מימי הקיץ, היינו אמורים לצאת לפעילות בחמש. השעה היתה שלוש. חשבתי לעצמי איך מעבירים שעתיים בבית. היה חם מכדי לצאת ולכן הצעתי לזוהר לעשות עבודות יצירה. הוא השתעמם מהר מאוד. הסתכלתי בשעון- חלפו 20 דקות. זהו פרק זמן מצוין לשמור על קשב. הוא התחיל להוציא צעצועים מהארון, לזרוק לכל עבר. שיחקנו עוד כמה דקות ואז בקשתי ממנו לאסוף. הוא לא אהב את הרעיון והתחיל לבעוט בצעצועים.
מה עושים עכשיו, שאלתי את עצמי. בקשתי בעדינות שיחזיר למקום. ברוב המקרים זה עובד אבל הפעם הוא חשב שזה משחק. התעקש והמשיך להתפרע. החלו לעלות בי השאלות הנוקבות.
האם להניח לו עד שירגע ולעשות משהו אחר? להתעלם? להתעקש שיסדר את החדר? הרי תמיד הוא מסדר אחריו את הצעצעים. הקולות בראש מתחילים לנגן- תציבי לו גבול, אל תוותרי.
בעודי מנהלת שיח עם השדים שלי, זוהר חבט עם ראשו בברך שלי. הוא לא אהב את הבקשה שלי ורצה לשחק. אני לעומתו רציתי שנתכונן לצאת, נדרש לנו זמן התארגנות ולכן תמיד אני לוקחת מרווח בטחון.
זה השלב שאני מאבדת הגיון וסבלנות. הסברתי לו שזה כואב ולא מרביצים לאמא. הוא התחיל לצחוק עם היד שלופה, מוכנה לעוד מהלומה. ואז התחלתי לכעוס עליו. ראיתי את עצמי מהצד- אני כבר לא האמא האלגנטית שמתעלה על הכל. הוא התחיל לבכות. ולרגע אחד, הפכתי לאדם שאני נמנעת ממנו כל חיי.הוא יצא בוכה מהחדר.
הייתי כה חסרת אונים, לכאב שלי ושלו.
אחרי כמה דקות הוא נרגע. סדרנו יחד את החדר ויצאנו לפעילות. בדרך הסברתי לו כמה חשוב להקשיב לאמא ולהבטיח שזה לא יקרה שוב.
הוא הסכים איתי וחייך.
הכעס השאיר בי עצבות ותשישות. ניסיתי להתעלות על עצמי ולשדר לו שהכל בסדר.
אבל איך אפשר להעניק לו את כל הערכים שאני שואפת אליהם, כשבתוכי יש עדיין שאריות מאותו פחד.
