יומני הברונכיט

יומני הברונכיט

בגיל 4 חודשים, התחלתי לקחת את זוהר לשיעורי שחייה לתינוקות. זוהי פעילות חמודה וכייפית הנמשכת חצי שעה וכוללת שירים, תנועות גוף, תרגילי ציפה וצלילה. כשהתחלנו את הקורס, בדיוק התחיל הסתיו כשמזג האויר היה נוח. בימי שישי בבוקר, הייתי משכימה קום, אורזת תיק, מכינה את זוהר ויוצאים לדרך.

כשהתחיל להתקרר בחוץ וזוהר החל לפתח שיעול טורדני, הפסקנו לגמרי את השיעורים. בימי שישי בבוקר, במקום ללבוש בגד ים ולצאת לבריכה, הייתי מושיבה אותו בעגלה והיינו יוצאים לטייל ליד הים.

 

 

כל אותו חורף הוא סבל משיעול, חום, נזלת וליחה. מאחר והליחה הזו תקפה אותו לפחות אחת לחודש, רשמתי פרוטוקול טיפול מעל שידת ההחתלה, מה עושים במקרה של התקף סטרידו/ ליחה/ נזלת.

בתחילה השתמשתי בכלים מהרפואה הטבעית- חצי בצל ליד המיטה, מי אגסים, שמנים אתריים מדוללים, אינהלצית מי מלח, טיפולי רפלקסולוגיה. בנוסף- המנעות מקמחים ומוצרי חלב.

כאשר הכלים האלה לא עזרו, נעזרתי ברפואה המערבית. פעם קרה שהובהלנו למיון בחצות אחרי שהתעורר עם שיעול נבחני. שלפתי אותו מהמיטה ודהרנו למיון. הוא קיבל טיפול תרופתי ואחרי כמה שעות שוחררנו הביתה. העננה הזו ריחפה מעלינו כל הזמן, גם כאשר הוא נכנס לגן.

אולם בנסיבות האלה היתה לי שליטה מוגבלת.

רוב המזונות שהוגשו להם, התבססו על קמחים ולכן הדבר היחידי שיכלתי להשיג הוא הימנעות ממוצרי חלב, בתקווה שיזכרו את החוק היקר מפז עבורי. מוצרי חלב משמע ליחה.

פעם אחת הגעתי לגן בצהרים וגיליתי ששוטפים את הרצפה בזמן שהקטנים ישנים עליה. ראיתי בדמיוני את הריאות הקטנות שנושמות את הכימיקלים וליבי התכווץ. לא משנה כמה שיחות ניהלתי עימם סביב הנושא והחשיבות לבריאותם של הילדים, נתקלתי באזניים ערלות בתואנה שכל זה מתנהל באישור המפקחת.

החלק הכי קשה עבורי, שאף פעם לא עיבדתי עם עצמי איך אני מרגישה מול זה. זוהר משתעל שיעול נבחני לפחות אחת לחודש, ולכן אני נדרשת לתת לו טיפול תרופתי, בניגוד לאג'נדה שלי.

כשהריתי הבטחתי לעצמי- הבן שלי לא יהיה חרד למצבו הבריאותי זה חוק. יש לי חזון לבנות לו מציאות שונה משלי, חיים שמחים בריאים ומאושרים, מבלי לחשוב מה יקרה אם יהיה מנוזל או יפתח חום.

קרה לא אחת שהוא החל להשתעל ואז זה החמיר לשיעול הנבחני. בהתאם לפרוקטול, בצעתי באדיקות רבה משימה אחר משימה. לפעמים זה נעלם אחרי יומיים, לפעמים הוספתי סטרואידים בהמלצת הרופאה.

כמה ימים אחרי זה, נהגתי להשליך את כל התרופות שרכשתי בתקווה שהפעם זה יעבור, לא צריך עוד אינהלציות, קצת מי אגסים טיפול רפקלוסולוגיה ושינה טובה.

פעם אחת הוא חלה יותר מיומיים והתחלתי לשמוע את החרדה הולמת בי. מה יקרה? זה יסתבך, יזדהם, נלך לבית החולים.

השתקתי אותה. אני אמא חזקה עבור הבן שלי. הרי כבר היינו במיון כמה פעמים. נשמתי עמוק, מרחתי שמן מקרקע והעברתי עוד יום. כעבור שבוע שלא ניכר שיפור, התחלתי להרגיש מחנק בגרון. למה זה נמשך הרבה זמן, בדרך כלל אחרי שלושה ימים זה נעלם.

ביום הרביעי החרדה זעקה בפורטיסימו- מה יקרה עכשיו??

הלכנו להבדק אצל הרופאה. דלקת הסימפונות היא קראה בקול. הסימפוניה הבלתי אפשרית הרהרתי לעצמי. כמה סטרואידים היא תרשום עכשיו? האם היא תוסיף אנטיביוטיקה בשביל הטרלול?

היבטתי בו ישן, משתיקה את הטלפון שלא יתעורר מצלצול או הודעה. הטיפול התרופתי מחליש אותו מאוד, הרבה כימיקלים נכנסו לגוף הקטן הזה בתקווה שיסייעו לו להחלים. זה השלב בחולי שהוא לא עוזב אותי ונרדם עלי. הצמדתי אותו חזק לליבי והתפללתי לאלוהים שיחזק אותו, ישלח לו רפואה שלמה. לחשתי לו שאני אוהבת אותו והוא יקר לי. האנטיביוטיקה האימהית הטובה ביותר.

ניקרתי על הספה והרהרתי בזמנים שהייתי חולה. מה ההורים שלי עברו כשהייתי תינוקת. אימי היתה בת 25 כשנולדתי, מחצית מגילי הנוכחי. ניסיתי לדמיין אותה מחזיקה אותי בידייה, מתפללת לעזרה. מה היא חשבה אז כשחליתי, מה עבר לה בראש, האם היא ידעה מה לעשות?

החום המשיך לעלות ולרדת, למרות הטיפול התרופתי. הלכתי לאיבוד בתוך הדאגות שלי. ביום שלמחרת שמעתי אותו נושם בכבדות ולא חשבתי פעמיים, נעלתי נעלים והובהלנו למיון. הסתכלתי על השפתיים של הרופאה כשהיא הגתה את שתי המילים דלקת ריאות. כל מילה היתה חץ נוסף בליבי. האבחנה היתה קשה בדיוק כמו החוויה שלי- להיות מוקפת צוות רפואי.

הרצתי תסריט מהיר בראש שלי: מפאת הדלקת החום יעלה שוב, הוא יקבל עירוי, אנטיביוטיקה, אשפוז כמה ימים, פיג'מה של בית חולים, אוכל טפל, עוד בדיקות והרבה דאגה. זיעה קרה עטפה את גופי.

הגיעה רופאה בכירה יותר לדבר איתנו, לבדוק את זוהר ולהעצים את החרדה שלי. מה יש לבכירה לומר שהצעירה לא ידעה להגיד. לא משנה כמה היא חייכה אלינו והסבירה בסבלנות את המצב שלו, החרדה זעקה יותר חזק "בואי נלך מכאן".

נכנסה אחות עם שתי בקבוקי בועות סבון ובמחווה זו, הפכה את חדר הטיפולים לגן שעשועים. תוך כדי האזנה לריאותיו, שתי הרופאות שיחקו עימו כמו ילדים קטנים – שרו, צחקו, חייכו אליו. הם היו כאחד ועכשיו אני נדחקתי החוצה. כל החגיגה הזו לא הקלה עלי. שמעתי את הלמות הלב שלי כהיו מחוברות למוניטור.

אבל עכשיו לא מדובר עלי, אלא על זוהר ובאורח פלא הוא אימץ לעצמו את אותם הרגלים כמו שלי-בכל פעם שנכנס לחדר אדם עם חלוק לבן הוא נתקף בבכי.

ואז הגיע השלב הטכני- עירוי. הרופאה הציעה שאמתין בחוץ, היא הרגישה את הקושי שמתחולל בי. כבשתי את זעמי והודעתי לה בשלוות נפש "זה הבן שלי, אני רוצה להיות איתו ולתמוך בו". היא הופתעה מהתשובה.

הצטרפו שני אחים למאורע. בקשתי שלא יכאיבו לו. ראיתי את החוסם נקשר סביב היד הרכה והעדינה שאני נוהגת ללטף ברכות לפני השינה.

"זוהר שלי, הם רוצים לעזור לך, זו רק דקירה קטנה וזה יעבור" שומעת את עצמי אומרת, כשאני יודעת שזה כואב ולא נעים במיוחד כשלוקח זמן למצוא וריד.

הוא בוכה ואני מנסה להיות חזקה בשביל שנינו. נזכרתי איך אחזתי חזק בידה של אימי, שנתיים קודם לכן, כשנכנסו לחדר הלידה, מבקשת ממנה שלא תעזוב אותי לשניה אחת.

 

 

בעוד האח מחפש וריד, עיני מביטות אל עיניו של זוהר, לא משות ממנו לרגע. הבטחה אימהית שאני מכירה ומקיימת. בכיתי בתוכי, ידעתי שכואב לו, כל תזוזה של היד עם העירוי גורמת לאי נוחות. מאותו רגע, הוא הבין מהי המילה "כואב" ואז היא נכנסה ללקסיקון שלו. מוקדם מדי לטעמי.

באותו טקס שאבו דם בשביל לבחון את ערכי הדלקת.

נזכרתי בסיפור שאימי סיפרה לי פעם. באחד מהאשפוזים המרובים, שאבו ממני דם כחלק מפרוטוקול הטיפול שהיה נהוג דאז. מאחר והורידים שלי דקים מאוד, מציאת וריד מתאים היא אודיסאה שלמה. בתחילה מנסים ביד, אם לא מוצאים עוברים לרגל ובסיום לצוואר. מאז אותם שנים הצוואר שלי מחוספס כעדות לאותם נסיונות.

בסיום לקיחת דמים הרופא נתן לאימי את המבחנה עם הכמות הנדרשת ובטעות היא נשמטה מידה. תכולת המבחנה נשפכה על הרצפה. בכל פעם שאני נזכרת בסיפור, אני חשה חמלה כלפי אימי.

רגשות אשם, שיננתי לעצמי, זו פריביגליה שאין לי. יכול להיות מפאת עברי הרפואי וגם מהיותי יחידנית. אני חזקה בשביל שנינו.

לאחר סיום הטיפול, נשארנו עוד כמה דקות בחדר טיפולים מסדירים נשימה. זוהר נתלה עלי ולא רצה להרפות ממני. רגליו סביב מותני, ידיו כרוכות סביב ראשי, ראשו על כתפי. אחזתי אותו חזק והודיתי לאל שהוא בידיי, באחריותי, עטוף ומוגן. ושוב זה קורה, הייתי זקוקה לו יותר משהיה זקוק לי.

החדר היה מואר בצורה מוגזמת מאור הפלורוסנט, ריח אלכוהול הציף את החדר, כמה פדים מוכתמים נותרו על המיטה. "אהוב שלי", לחשתי לו, "אני כאן איתך". אלה המילים שרציתי לשמוע כשאני הייתי במיטת חוליי.

 

לא רציתי להיות שם עוד שניה, אלא להוציא את העירוי וללכת איתו הרחק משם, רק שלא יחווה את הכאב שאני חויתי, התפללתי בתוכי. לא עוד מחטים, עירויים ורופאים. הוא בריא, אני בריאה, אלה שדים מהעבר שאני צריכה לגרש.

אחרי יומיים הוא הרגיש טוב יותר, המדדים השתפרו ואני חפשתי בכל הזדמנות לטייל איתו בעגלה מחוץ לבניין. כל פעם היה לי תירוץ אחר, העיקר לצאת משם.

יומיים נוספים נדרשו לנו להשאר במחלקה, אותה אחת בה התאשפזתי כילדה, לפני שנים רבות.

אבל עכשיו אני אמא ואני בוחרת מציאות טובה לבן שלי ומתוך הבנה זו משהו בי החל להתרפא, אני בוחרת איך להרגיש.

מהרגע שהבליחה בי ההבנה הזו, הפכתי הכל לכיף. שמענו מוסיקה, רקדנו, צחקנו, הפכנו כל דבר קטן לצחוק, כמו שאנו נוהגים תמיד.

בבוקרו של אותו יום שיצאנו מבית החולים, החלפתי לו את פיג'מת בית החולים לבגדים שלו. אחרי שניהלתי איתם מו"מ, אסטרטגיה שפיתחתי בזכות רגעים כאלה, הסכימו להוציא את העירוי. עד לקבלת מכתב השחרור, היינו מחוץ למחלקה, אוכלים גלידה, ונהנים מהשמש החמה.

כשקבלנו את מכתב השחרור, הכל כבר היה ארוז בעגלה.

יצאנו הביתה בשמחה רבה.

שבוע לאחר מכן חזרנו למסור מתנה להודות על הטיפול. עלינו למחלקה, לבושים בבגדי היום יום שלנו, עם שקית ממתקים ביד. רציתי לבחון האם זוהר יזכור משהו מהחוויה. מסרתי את החבילה לאחות שהיתה שם. היא קראה לו בשמו, שאלה לשלומו והוא חייך, נהנה מתשומת הלב.

כשירדנו למטה, מצד ימין למעלית היתה קפיטריה אליה הייתי נוהגת לקחת את זוהר לאכול בימים ששהינו שם. בעודי חוצה אותה, גוררת את העגלה ושלל הציוד שנתלה עליה, הוא הפנה את ראשו לעברה, קורא בקול "מאמו טילון, טילון"

חייכתי – מכל מה שעבר עליו הוא זוכר את הטילון. ואולי זה כל מה שצריך.