תמיד היה לי פחד ממחטים. נולדתי לתוך מציאות שמחט יכולה לחדור לעור, לזהם, להכאיב ואולי לא בכל פעם היא בחזקה של דקירה הכרחית.
בגיל שלושה חודשים החלו להופיע אצלי רגישויות במערכת העיכול. אני מניחה שתופעה זו שכיחה אצל תינוקות ולכן הורי לא התרגשו במיוחד כשהיו לי כאבי בטן, יציאות רכות ופריחות בעור. בשנה השניה לחיי הצלחתי להתייצב בריאותית וכך נעלמו אותן רגישויות.
משום מה נמנעתי ממאכלים מתוקים, מבלי למצוא לזה הסבר מניח את הדעת. לא אכלתי דברי מתיקה כמו גלידות, שוקולדים ופירות, וככלל כל המוצרים המכילים סוכר או מזוהים עם הטעם המתוק. הוריי שיתפו עימי פעולה, בסלקטיביות הקולנרית שלי. עם השנים ועד היום למעשה, ההעדפה הזו הפכה לטבע שני.
במקביל לכל זה, הייתי מתאשפזת באופן תדיר בבית החולים על רקע בעיות עיכול ונשימה. מחטים, צינורות ומזרקים היו לחם חוקי באותם שנים. לא משנה מה הסיבה לפניה לבית החולים, קבלו את פניי עם עירוי.
זכורה לי היטב השבת הזו בה חל מפנה בחיי. לפני ארוחת שישי אכלתי מרק עוף, אחד המאכלים האהובים עלי והתחלתי להרגיש לא טוב. הייתי חלשה ותשושה כל השבת. ביום ראשון הלכתי לבית הספר כרגיל מאחר ולא נראתה בעיה של חום או כאבי בטן. לאט לאט המצב החמיר וביום רביעי הרגשתי מאוד לא טוב ואז פינו אותי לבית החולים.
איני זוכרת את הנסיעה לשם אלא רק תמונה אחת נצרבה בזכרוני: יד אחת עירוי, יד שניה תלויה מפאת בצקת שהחלה, זונדה, קטטר ופיג'מה של בית החולים. בערב איבדתי את ההכרה ואז פינו אותי לבית חולים בלינסון, היישר ליחידה לטיפול נמרץ.
ביום ראשון התעוררתי, אחרי שהייתי מחוסרת הכרה ארבעה ימים. הייתי רק בת תשע, חסרת אונים במיטה הגדולה בה נמתחו סדינים קרים והריח של הספטדין הקיף את החדר. ברקע שמעתי מוניטור מצפצף בקביעות, מעל פני מסכת חמצן, צינורות ניבטו מכל חלקי גופי והנוף המשתקף מול המיטה המוגבהת שלי היה חדר האחיות. כשפקחתי עיניים וראיתי כמה אנשי צוות רפואי בוהים בי מעבר לחלון תהיתי, על מה הם מסתכלים, הם חוששים שאחטט באף?
המורה האהובה עלי באה לבקר אותי יום אחרי. שמחתי לראות אותה, היא היתה דמות משמעותית בחיי, יפה, מטופחת, חכמה. תמיד היתה לבושה בהתאם לצו האופנה, פניה מעוטרות באיפור עדין. בימי ראשון הקייצים היתה מגיעה לבית הספר עם קווי שיזוף מעוררים התפלאות. אהבתי להתבונן ביופייה וקוויתי לאמץ את הרפרטואר שלה לכשאגדל. היא היתה עוגן עבורי בשנתיים שלימדה אותנו, תמיד הרגשתי לידה בלתי מנוצחת, אהובה ומוערכת. לאחר סיום הביקור הקצר, היא התעלפה בחדר הסמוך. אבא שלי סיפר לי שהיא נחשפה הרבה לשמש באותו יום.
ידעתי שאחלים ואצא משם בריאה. היתה לי ידיעה פנימית חזקה כזו שהכל יהיה בסדר, למרות שראיתי את הפנים המודאגים של בני המשפחה. התגעגעתי למשפחה, לצופים, לחברים, אפילו לבית הספר. הדרך היתה ברורה לי, להתחזק ולצאת משם כמה שיותר מהר.
האבחנה של הרופאים היתה צהבת, הכבד נפגע ברובו ולכן נאצלתי לחזור לאכול בהדרגה, אחרי קרוב לשבוע של צום מוחלט. בתחילה אפשרו לי לשתות מים רק משפדל שעליו מגולגל פד גזה ספוג במים. מדי פעם היו מגישים לפה שלי כמה טיפות. לאחר מכן שתיתי מים מבקבוק של תינוקות והשלב הבא היתה ארוחה אמיתית הכוללת מרק ופירה.
בוקר אחד הגיע רופא בכיר והסביר שיש לי אי סבילות לסוכר פרוקטוז. זה הסביר את הסלידה שלי ממוצרים ממותקים. לא היתה הנחיה כלשהי להמשך טיפול מלבד להמנע מאותם הדברים שנמעתי במילא. הגילוי לא הפתיע אותי, רציתי רק לחזור לחיים שלי, לחלומות שלי, הייתי בסה"כ ילדה.
אחרי עשרה ימים החלמתי לגמרי, חזרתי הביתה שמחה ובריאה. היו עוד כמה פעמים שביליתי בבית החולים לזמן קצר אבל בהגיעי לתיכון הכל הפך להסטוריה.
הביקור הבא היה 39 שנה אחרי כן, בחדר הלידה. מבחינתי לא היתה קפיצת זמן, הרי הפחד מהמחטים עדיין חי בתוכי.
