אני זוכרת את הפעם הראשונה שזוהר השתטח על הרצפה.
בדיוק מלאו לו שנתיים. בילינו עם חברים בקניון, בתקווה שימצא עניין ונוכל להעביר אחהצ שלם. התחלנו את הטיול שלנו בביקור במשחקיה. עמדו לפנינו עמדת באולינג, מכוניות מתנגשות, קרוסלה. הרוב לא תאם את גילו. האורות והמוסיקה הסיחו את דעתו לזמן מה, עד שגילה את מקרר הגלידות וזה שם לאל את חצי השעה שתיזמנתי לחלק הזה.
פינקתי אותו עם טילון, כיאה לפרוטוקול בילוי בקניון. מקרר גלידות בכל פינה, כמו מורה להורים להתחיל לשלוף ארנקים. זוהר התחיל לזהות את המקררים האלה הרבה לפני שהתחיל לדבר. בסיום הארוחה החלפתי לו חולצה ויצאנו מהמשחקיה.
הסתובבנו עם העגלה בין החנויות עד שזוהר הבחין במדרגות הנעות. כשהוא היה בן שנה ואת רוב זמננו העברנו יחד, היה לי יותר פנאי להתנסות איתו בחוויות כמו מדרגות נעות, כך שעליה וירידה בהם לא היתה חדשה עבורו. הוא בקש לרדת מהעגלה וזינק לעבר המדרגות.
הלכתי בעקבותיו ושנינו עלינו על המדרגות. אולם תאבונו לא בא על סיפוקו, הוא רצה להמשיך לעלות גם לקומה הבאה, בעוד שחברינו ממתינים לנו בקומה למטה.
"זוהר ממי אנחנו צריכים ללכת, החברים מחכים לנו", קראתי. זה לא עזר, בראש שלו היתה לו תכנית סדורה. אני שמה לב לדפוס הזה בתוכו- הוא מתכנן משהו, מוציא אותו לפועל בכל מחיר, לא משנה מה קורה סביבו, עט לעבר המטרה שלו בדיוק רב. אם משהו ולו הקט מפר את אותו מסלול, הוא מתחיל לבכות.
החזקתי לו את היד. הוא לא אהב כלל שהתנגדתי אליו ואז קראו שלושה דברים ברצף. הוא התנגד עם גופו ואז החל לצרוח ומיד לאחר מכן השתטח על הרצפה. אני בטוחה שהרבה זוגות עיניים היו עלינו באותו רגע, בוחנות אותנו, מנסות לתהות מדוע הוא בוכה. כל שנותר לי היה להרגיע אותו.
באותה שניה נזכרתי שהוא השתטח כך בעבר.
אבל זה קרה בבית. הוא רצה לפתוח את דלת המקרר ולבחון כל פרי ואם אפשר בדרך אף לטעום ממנו. הסברתי לו בעדינות שלא נוהגים כך וסגרתי את דלת המקרר. הוא לא אהב את התשובה, נשכב על הרצפה ופרץ בבכי. נשכבתי לידו להבין את התסכול שלו, לראות את החוויה מזוית הראיה שלו. ליטפתי את ידו והוא נרגע בשניה.
בביקור שלנו בקניון, לא היתה לי האפשרות הזו לשכב לידו. מסיבה זו החלה מעין הפרדה ביני לבינו- אותו חוצץ בין הורה עם שעות טיסה מרובות בעולם לבין פעוט שמנסה בכל כוחו להשתרך לכל חוויה חושית.
דאגתי שמא נלך לאיבוד בתוך קניון שאיני מכירה ולכן היתה לי פחות פניות להזדהות עם הכאב שלו.
תפסתי אותו בזרועותי, אימצתי אותו אל ליבי וירדנו למטה.
