בדיוק חודש לפני ההחזרה, מוניתי לתפקיד חדש במקום בו עבדתי כעשור. מיותר לציין שהרגשתי חוסר נעימות- אני עדיין עובדת בתפקיד הקודם, ממתינה למחליפתי שתאייש את המשרה, סביר להניח שאתחיל במשרה החדשה בחודש השלישי להריון. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להתעסק בזוטות אלה. תסמיני ההיריון נכנסו לתוקף באופן מידי, הראשונה שבהם היתה הצרבת. אחסוך לכם קוראים יקרים- בהריון שלי לא סבלתי מבחילות והקאות אלא צרבות במשרה מלאה, לאורך כל ההיריון. בימים הראשונים להופעתה גיחכתי- זו הצרבת שכולם מתלוננים עליה, והייתי נוטלת חמוציות שאחסנתי באופן קבוע בתיק. אולם זמן קצר לאחר מכן, היא שעטה עלי כמו מובי דיק, ואז שום דבר לא עמד נגדה.
תקופת ההריון היתה מאתגרת. ניסיתי לשמור בכל כוחי עלי, העובר ועל השפיות שלי, שמעתי סיפורי אימה על המשמעויות של הריון, לאו דווקא עליה במשקל אלא איבוד הריכוז והזכרון, נושא שהשפיע עלי רבות.
גם בהריון רשמתי לעצמי מעין תכנית עבודה- תזונה בריאה, אימוני שחייה, דיקור סיני, טיפולי תטא, הומאופתיה, שיעורי מתיחות, ג'ירוטוניק.
את השחייה והמתיחות למיניהם הפסקתי בחודש השני מפאת עייפות יתר. נשארתי עם הרפואה המשלימה.
תופעות לוואי
כשמדברים על הריון, בל לנו לשכוח את תופעות הלוואי. סוביקטיביות ככל שיהיו, הן הופיעו במשך כל ההריון וחלקן המשיכו גם אחרי הלידה.
צרבת
בכל תקופת ההריון היתה לי צרבת. ניסיתי לאכול מלפפונים, לשתות תה קמומיל, ג'ינג'ר אבל לא הרגשתי שיפור. הדבר היחיד שהפחית את הצרבות, לפחות עד הצהרים היה שתיית מי קרח. זה היה מאתגר מעט מאחר וההריון שלי החל עם תחילת החורף.
הייתי נוהגת בכל בוקר לקחת איתי למשרד בקבוק מלא בקרח. בכל פעם מעבירה כמה קוביות לכוס, מוסיפה מים קרים ושותה באיטיות, וכך חוזר חלילה. הבקבוק הזה נתן לי מרגוע לכמה שעות, בערך עד לסיום יום העבודה. עם חזרתי לביתי, נהגתי לשתות עוד בקבוק נוסף של מי קרח. בחודש השישי חלה רגיעה קלה, אולם חשוב לי לציין שהנוזל החומצי הזה לא הרפה ממני כל תשעת החודשים.
רעב מוגבר
נאמר בכתובים המשביעו רעב. המשמעות בהריון היא קימה בשש בבוקר מפאת תחושת הרעב, ארוחת בוקר מוקדמת בבית, ארוחת בוקר מאוחרת במשרד, צהרים, צהרים מאוחרת וערב. המטרה היא לשבוע. בתור אדם שמקפיד על תזונה נכונה, נאלצתי לשנות אסטרטגיה בשביל לשבוע.
תמיד הייתי רעבה, לא משנה באיזה שעה של היום. בנסיון לגבור על הרעב, היה לי תפריט לא אידאלי אבל הייתי רעבה.
שגרת האוכל שלי היתה כזו:
6:00 ציר בקר עם נזיד עדשים וירקות
6:30 כריך לחמניה, חביתה, ירקות
9:00 דייסת שיבולת שועל עם שעועית שחורה
10:00 חבילת קרקרים, אגוזים, שקדים
12:00 ארוחת צהרים (חלבון מהחי+ דגן+ ירקות), מרק
16:00 ארוחת ערב (דגן+ ירקות)
שתייה- 3 ליטר מים, מי קרח
ליחה וקשיי נשימה
אם באוכל עסקינן, חשוב לי להוסיף שמעבר לתפריט הנוקשה, ירדתי במשקל לא אחת. מאחר והוגדרתי הריון בסיכון, נהגתי להגיע למעקב במרפאה פעמיים בחודש, כך שהייתי במעקב רציף אחרי המשקל שלי. בחודש השלישי להריון, הפסקתי לאכול גלוטן למשך שבועיים, בהמלצת הרפלקסולוג שטיפל בי בשנים האחרונות והמשקל הושפע באופן מידי בטווח של חצי קילו בשבועיים. לדאבוני המלצה זו לא הקלה על הנשימה וגם לא מספר המשאפים שקבלתי. קשיי הנשימה ליוו אותי בדומה לצרבות, עד שבשלב מסויים התעלמתי מהם וזה הפסיק להפריע לי.
חולשה
בחודש השלישי הייתי חלשה מאוד. נהגתי להתעורר בשש בבוקר, לצאת לעבודה אחרי ארוחת בוקר, לחזור בשעות הצהרים למצב מאוזן עד יום המחרת. כך העברתי את ימי השבוע. היום שישי בבוקר הייתי יוצאת לדיקור וחוזרת למיטה למשך כל הסופש. כך חלפו להם חודשיים.
כשנכנסתי לחודש שישי התחלתי להרגיש טוב יותר. בסופש לא הייתי מרותקת למיטה, יצאתי קצת מהבית גם בשעות אחהצ, יכלתי לטפל בנושאים שנדחקו מעט ויכלתי לנהל שגרת יום רגילה.
אי בהירות
תחושה של חוסר מיקוד ליוותה אותי כל ההריון. אני סבורה שגם אחרי השנה הראשונה בגלל מחסור בשינה. הייתי נוטה לשכוח דברים ולכן כל פעילות ולו הקטנה ביותר הייתי מעלה על הכתב. תמיד היו פתקים בכל מקום, כמו רשימות צ'ק ליסט לפעולות בסיסיות בבית.
בצקות ברגליים
בצקות החלו להופיע בחודש תשיעי עד אמצע חודש עשירי. כפות הרגליים התנפחו והתקשיתי ללכת. רוב הזמן נעלתי נעלי אצבע שהקלו מעט על ההליכה. עם הזמן הבצקות הופיעו בקרסוליים ובשוקיים וכתוצאה מכך חלה עלייה ניכרת במשקל. פניתי לרופא המטפל ולטענתו אין טיפול לבצקות. זו אותה תשובה שקבלתי בבית היולדות. שבוע רק אחרי הלידה התחלתי לשתות משקה כלורופיל שהעלים תוך יומיים את הבצקות.
אטופיק דרמטיטיס
אסטמה של העור. רגישות שהתמודדתי איתה כל חיי עד שהתחלתי לייצר סבונים וחומרי ניקוי בבית. בשנה שקדמה להריון חייתי בגן עדן ללא בעיות עור ואולם עם תחילת ההיריון , הגרד התפשט בגפיים ללא יכולת טיפול באופן טבעי. המוצא האחרון היתה משחת סטרואידים והשיפור ניכר תוך יומיים. לפעמים אין ברירה וצריך להפעיל את התותחים הכבדים.
נזלת אדומה
לא מצאתי תיאור יותר מדויק. בלילות של החודשים הראשונים, עד לסוף חודש רביעי, הייתי נוהגת לישון עם חבילת טישיו. בכל פעם שהייתי מקנחת את האף בלילה, הייתי מגלה שנוזל ממנו דם טרי, עימכם הסליחה על התיאור.
מתי לספר לכולם
אני חושבת שהנושא סביב ההריון הוא מאוד אישי. כשנכנסתי להריון הייתי די מופתעת ולא ידעתי מה לעשות, לכן הדבר האחרון שחשבתי עליו הוא לספר לסביבה. את המשפחה הגרעינית עדכנתי אחרי הבדיקה השניה שבצעתי, עשרה ימים מההחזרה. למשפחה המורחבת בחודש שלישי ולסביבה בחודש החמישי. הסובבים אותי לא ידעו כלל שהייתי בטיפולים, מה גם שהבטן ביצבצה רק בחודש שישי ולכן ההפתעה היתה גדולה. למדתי מכל זה שרוב הנשים מעדיפות לספר כמה שיותר מאוחר על הריון.
עשי לך דולה
בחודש השביעי נעזרתי בדולה. מאמנת שהפכה לחברה, סיפרה לי שהיא לקראת סיום קורס דולות ותשמח מאוד לעזור, לאור ההסטוריה שלנו והמסע הארוך שלי עד לכניסה להריון. כמובן ששמחתי מאוד שהיא נרתמה לעזור.
ככל שהתקרב המועד, התחלתי לפחד מהלידה. הצטרפתי לקורס הכנה ללידה במסגרת הקופה. אלה היו ארבעה מפגשים באמצעות תקשורת, בהם השתתפו מספר הורים לקראת לידה. המפגש הראשון עבר בקלות ונינוחות, דברנו על ההריון, תופעות הלוואי ועוד נושאים ששמעתי וחוויתי. במפגש השני שמעתי על מה שלא ידעתי על לידה ומה אני הולכת לעבור: ניתוח קיסרי, אפידורל, סטריפינג, פיטוצין, אפיזיוטומיה. נחרדתי לגמרי ולכן למפגש האחרון לא הגעתי.
הבנתי שאני חייבת לעשות הכנה ללידה. הייתי לקראת חודש שמיני, ההריון עומד להסתיים אבל ללידה אף אחד באמת לא הכין אותי. קראתי חומר בנושא, התיעצתי עם הסביבה ואף שוחחתי עם הרופא המטפל. חשבתי לתומי, כך גם הרופא אישר זאת, שהבחירה לנושא הלידה היא בידי.
במקביל בצעתי הכנה ללידה באמצעות כלים רוחניים. הדולה שלי עבדה בשיטת מסטר טאפינג ובסיום כל מפגש הייתי מקבלת רשימה של תרגילים כמו הצהרות חיוביות, משימות, מדיטציות, דמיון מודרך. מיום ליום הרגשתי יותר מוכנה. קיוויתי בליבי שהלידה תהיה טבעית.
ימים ספורים לקראת הלידה הצטיידתי בכלים שיכולים להרגיע את הנפש בחדר הלידה, הכתי תיק לחדר לידה, עשיתי סיור במחלקה שאני אמורה ללדת והשתמשתי בכלי הניו אייג'- לכוון, להרגיש, לראות בדמיון, לזמן. על פניו נראה שבצעתי את כל ההכנות האפשריות לקראת הלידה. וכמו בחיים, ההפתעה היתה גדולה מהרגיל.
