הוא כבר לא תינוק. עוד מעט את הטיטולים יחליפו תחתונים. אני מניחה שבעקבות הרגלי אכילה חדשים הוא יפסיק לאכול תמ"ל ואז לא יהיה לו מבט של כלב עצוב בעיניים שמחכה לבקבוק עם היקיצה. ובודאי שהמוצץ יעלם כחלק מכל זה.
אבל אלה שינויים חיצוניים. ההתבגרות שלו כפעוט החלה הרבה לפי גיל שנתיים. בגיל שנה הוא ידע לחלק לנו הוראות בבית. הייתי סבורה שזה חמוד אבל גם דרש הרבה מאוד מעורבות מצידי, להפסיק אם חשבתי שזה עובר גבול. מה הגבול תהיתי לעצמי..
גם לנושא האוכל היתה לו העדפה ולפעמים רצה לומר את דברו כשבסופש אחד אכל בעיקר תמל או שאכל מהצלחת של הסועד היושב לידו.
הוא רוצה להתנסות בכל פעילות שלנו כמבוגרים. בעיקר בעבודות הבית, כמו למשל להניח את ידיו הזעירות כשאני גוררת רהיט כבד.
אני סבורה שבמקרה של זוהר, דרך התנהלותו מול העולם אינה דווקא חלק מההתבגרות שלו אלא זו הגישה בה הוא פועל. גיליתי זאת כשבקרנו אצל הרופאה. כשנכנסנו לחדר הוא בקש בריש גלי מדבקות כהיו חלק מהטיפול. יש לו יכלת טבעית להשמיע את קולו ולדרוש את מבוקשו. הילד שלי שכל כך דאגתי, מפיח בי השראה לעבור את השיעור שלי.
כשהייתי בת תשע וחום גופי עלה ל 42 מעלות, אבי ישב ליד מיטתי בבית החולים. זו היתה שעת לילה מאוחרת, החדר היה חשוך. הוא נשאר איתי במקום לנסוע הביתה. בטח היה עייף מיום עבודה ומוטרד מבריאותה של בתו. היו לו בבית עוד שלושה ילדים ואישה, היתה לו משפחה לפרנס.
הרופאים הורו לו לכסות את גופי בחיתולים ספוגי אלכוהול במטרה להוריד את החום. עד היום אני זוכרת את הריח החזק שעטף את החדר. אצרתי את בכיי בתוכי, שלל הטיפולים אימנו אותי להשתתק דווקא כשכואב. העור שלי צרב, קו ההגנה הראשי שלי מול העולם נחבל. וכך גם השתבשו הגבולות שלי.
כל חיי נעו סביב הציר הזה של חוזק מול ביטוי עצמי והגיעו לכדי עיוות של המונח חוזקה. התשתי את גופי שנים רבות באימונים בשביל לכתר את עצמי ככזו על אף שלא נזקקתי לכך כלל.
"היום הוא לא ישן צהרים, הרעיש והפריע לכולם לישון", כך קיבלו את פני בגן כשהלכתי לאסוף אותו. מה יכלתי להשיב על כך? בתוכי צחקתי בקול גדול, אם היא רק היתה יודעת איך הוא מתפרע מחוץ לגן.
בבית הוא צועק בהתלהבות מגיל שלושה חודשים. אותו בית שגדלתי בו מתעורר לחיים ומאבק את הזכרונות אל החלל. מותר לו יותר מכל ילד או נכד במשפחה. כנראה התעוזה והשובבות שהוא מביא לחיינו מסמאת אותנו אל מול שובל שאריות האוכל שהוא משאיר אחרי כל ארוחה.
לפעמים הוא קורא את המחשבות שלי, או לחלופין אני מובילה אותו לעשות מעשה קונדס שלא הייתי מעזה כילדה ובטח שלא היום. אני אדם בוגר ויש קודי התנהגות בסיסיים שלא מקובל לעבור עליהם. אבל מי יאמר לילד מתוק לא לשפוך את תכולת המגירה על הרצפה או להתיז מים באמבטיה לכל עבר, גם אם זה לא נוח כלל.
הקונפילט הזה בתוכי מתעורר בכל פעם שאנו נמצאים מחוץ לבית, תחת עינם הפקוחה של הורים אחרים. אני מניחה שכל אחד בוחן הורה אחר איך הוא נוהג עם ילדיו. אני מאפשרת לזוהר לחקור ולהתנסות וגם במחיר שהוא נופל ונפצע, מבלי לחשוב שהוא יכול להנזק או לחלות אלא מתוך חוויה ילדית שובבית.
זוהי הבנה חשובה מאוד בפסיפס הזכרונות שלי. הוא נהנה מהגדילה שלו, הטומנת בחובה נפילות, חתכים ופציעות.
זוהר שלי בן שנתיים ואני מתבגרת איתו. יש דברים שאני עדיין לא מעזה לעשות בלעדיו אבל עושה בזכותו. יום הולדת שמח אהוב שלי.
