האם אני אמא טובה, אני שואלת את עצמי לא מעט. השאלה הזו הפכה להיות מצפן בחיי, מנחה אותי לבור את המוץ מהתבן, בהתאם לערכים שקבעתי. אני מניחה שאני טועה רבות. אולי ההחלטה שקיבלתי כעת שגויה, יכלתי לבחור אחרת. יתכן מה שטוב היום, לא יתאים למחר.
זו שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום כשאני משאירה את זוהר בגן. בבוקר קשה לו להתעורר, כמו במשפחה שלנו, הוא אוהב לקום מאוחר. אני אף פעם לא מאיצה בו, מלבישה אותו לאט, מאפשרת לו להתעורר בקצב שלו, שומעת את רעשי הרקע "הוא צריך להיות בגן עד שמונה". ההבטחה שלי להיות אמא טובה חזקה יותר מהכל.
אני חושבת על אמא שלי וההבטחה הגדולה שלה. כשהגענו לחדר הלידה ונכנסתי לחרדה הגדולה ביותר בחיי, חוסר אונים מול צוות רפואי. הכרתי זאת משחר נעורי, כשלא ידעתי לדבר. וגם בשנים שיכלתי לדבר, קולי לא נשמע, כשלגופי הוחדרו מחטים, צינורות, מזרקים.
החזקתי לה את היד ואמרתי לה "את לא עוזבת אותי לרגע אחד". היא הכירה את הפחד שלי ולכן קיימה את ההבטחה שלה ונכנסה איתי לחדר הניתוח, עוברת איתי את רגעי האימה אחרי שהזריקו לגופי אפידורל. אחרי הלידה שלושתינו הופרדנו, אני בחדר אחד, זוהר בחדר אחר ואמא בחדר המתנה. שלוש דורות וכל אחד חווה את חווית החיים שלו.
כשאנו נוסעים לגן, תמיד אני שרים שירים שמחים בדרך. שמחה זו אחת התשוקות הגדולות שלי כהורה ואולי גם משהו שאני מתקנת בעצמי- לשמוח ולצחוק על הפרטים הקטנים ביותר. ואם אפשר ללמוד משהו על הדרך זה בונוס.
אנחנו נכנסים לגן. אני מחבקת אותו חזק והלב שלי פועם, יהיה לי קשה בלעדיו כמה שעות. אני יודעת שהשהות איתו בבית תהיה לי יותר קשה כי אין לי יכלת טכנית להפעיל אותו כל היום. "עכשיו הולכים לגן" אני מסבירה לו "אוכלים ארוחת בוקר, משחקים עם החברים ובצהרים אבוא לאסוף אותך".
אני רואה אותו מוצף בדמעות, מביט בי הולכת, מחכה לחיוך אחרון. הסייעת מחזיקה אותו בידיה, בפיו יש מוצץ, הוא אוחז ביד אחת חיתול ובשניה בקבוק מים. יש
משהו יותר מתוק מזה?
בחודשים הראשונים הפרידה הזו שברה אותי, הייתי נכנסת לרכב ובוכה. כמה פרידות יצור כה קטן יכול לחוות בשנותיו הראשונים. "הם ידאגו לו כמו שצריך" אני משכנעת את עצמי. ואז חושבת שוב על הטיעון הזה כשהוא חוזר עם סימני נשיכה או חולצה מלוכלכת. "האם הם דואגים לו מספיק?"
בכל בוקר אני נפרדת ממנו בכניסה לגן. הגבול הזה שמדמה את הפער בין הזמן הזה לחיים שהוא מנהל שאיני יודעת עליהם דבר. כשאני אוספת אותו, אני מדמה סיכה ענקית שמחברת בין החלקים האלה כנדמה שלא נפרדנו כלל.
ואז באותה שניה תמיד עולה בתוכי השאלה הזו, האם אני אמא טובה?
