אחרי שהפכתי להיות אמא, וצברתי כמה חודשי נסיון, הופתעתי לגלות שיש דברים שלומדים רק בדיעבד. למשל- תינוקות יודעים לצלול. לצאת איתם מהבית זה פרויקט הנדסי, או כשהם שופכים טחינה על הרצפה, זה עדיין מצחיק.
אז הנה, בישול איטי של התובנות אחרי שנתיים פלוס עם זוהר, דברים שאף אחד לא אמר לי מראש, ועכשיו אני לא יכולה להפסיק לומר אותם לאחרים.
תינוקות יכולים לעצור את הנשימה מתחת למים באופן טבעי– את זה גיליתי כשהגענו לשיעורי שחייה בגיל שלושה חודשים. בהתחלה פחדתי שיצלול למים, לא ידעתי אפילו ממה חששתי. תרצתי את הבקשה מחשש שיכנסו לו מים לאזניים, למרות שזה לא קרה. עם הזמן חשבתי שכדאי לנסות. המדריכה היתה מחזיקה אותו במותניים, מסבירה לו שהולכים לצלול, מכניסה לשנייה למים ומוציאה מיד. הוא נהנה מזה מאוד.
לצאת מהבית עם תינוק אורך יותר זמן מהשהייה מחוץ לבית- לא משנה אם זה קפיצה למים או טיול לירח, כל יציאה דורשת הפקה. תיק הכולל טיטולים, משחת החתלה, מגבונים, בגדי החלפה, גרביים, חיתולי טטרה, בקבוקים, מוצצים, תמל, משחקים. להכין את התינוק- להאכיל אותו, להחליף טיטול, בגדים ואז לגלות שצריך להחליף שוב כי הוא פלט ולכלכך את החולצה. בנתיים הלכתי להביא משהו ואז הוא נרדם.
הם אוהבים את מי שאנו אוהבים- הילדים הם המראה שלנו, הם אוהבים את האהובים שלנו ויתרחקו מאלה שאני פחות מסמפטים. הם יודעים, אפילו בלי לדבר.
תינוקות לא עושים דווקא, "מה יקרה אם עכשיו אהפוך את צלחת האוכל ואזרוק לרצפה?" הם לומדים על סיבה ותוצאה, בצעתי פעולה, איזה תגובה אני אקבל. זה די מציק כשאני רוצה שהכל יתנהל על מי מנוחות אבל זה לא כך. זוהר שיכלל את השיטה ואחרי מעשה הקונדס הוא ממצמץ בעיניים עם פרצוף חמוד, "נכון שאני מתוק?"
הם מרגישים נוח עם עצמם- כשהם מחייכים, בוכים ואפילו פולטים, כיף להם בתוך הגוף שלהם, הם לומדים עצמם, על העולם ומתפעלים כשהם מתבוננים על עצמם במראה. אנו כמבוגרים שכחנו את זה.
אפשר להחזיק את התינוק כמה שרוצים, זה לא מה שיעשה אותו מפונק- אחרי שילדתי שמעתי הרבה פעמים את התיאוריה הארכאית הזו- אם מחזיקים תינוק הרבה פעמים או להרבה זמן, הוא יגדל להיות מפונק. זה מיתוס שנוצר מתקופות בהם היה דגש על משמעת ונמנעו מהחזקה ממושכת של התינוק מהחשש שיווצר תלות שתיגרום לילד להיות מפונק. אני סבורה, שאם עושים כן, הוא גדל עטוף באהבה.
תינוקות מבינים שפה עוד לפני שהם מדברים- הם מזהים קולות, צלילים, מבדילים בין טון רגוע לכועס. עם הזמן הם מקשרים בין מילים לרגשות ולכן מאוד לא מומלץ לדבר עליהם בנוכחותם.
החיוכים שלהם מאירים את הלבבות שלנו– לא משנה היכן אני נמצאת עם זוהר, אני יודעת שיהיה לי יותר כיף, יותר שמח ויותר מהנה. לפני כמה חודשים, ביום שמשי בימי החורף הקרים, הלכנו למשטח החלקה. זוהר התחיל לרוץ בהתלהבות. לפתע אני הוא נעצר, מסתכל ארוכות על הבבואה שלו ברצפה. נגשתי אליו ואמרתי לו "הנה הצל של זוהר" ואחכ הראיתי לו את שלי. התחלנו לזוז ממקום למקום ללמוד את משמעות הצל. זו היתה חוית למידה כייפית מהנה ופשוטה.
תינוקת משכיחים את הרגעים הקשים- לילות ללא שינה, גזים, בקיעת שיניים, בכי לא מוסבר, תסכולים רבים, דאגות, נפילות, חתכים, קשיי הסתגלות שווים כקליפת השום לשמחה שאני חווה כל יום. לא משנה מה קרה לפני שנה או בבוקר, אחרי שאני משאירה את זוהר בגן, אני מגיעה הביתה ומסתכלת על הסרטונים שלו מיום האתמול, צוחקת כאילו ראיתי אותם לראשונה.
כל מה שהם עושים זה חמוד– גם אם אני לא מסכימה עם משהו ומסבירה לו שזה לא בסדר, זה חמוד ומצחיק. אני סבורה שזה אחד הקשיים הגדולים שלי כהורה, להציב לו גבולות עם משהו שאני בעצמי הייתי רוצה לעשות. לקשקש על הקירות, לשפוך מים על הספה סתם בשביל לראות מה יקרה, לצעוק מתי שמתחשק ולדלג על מקלחת.
פעם אחת הוא זרק צנצנת גדולה מלאה בטחינה על הרצפה. מה עושים עכשיו- אצעק עליו? זו קופסא חדשה שעוד לא פתחתי, מה גם שכעת הרצפה מלאה בזכוכיות. הזזתי אותו מהר, מסתכלת על הרצפה ושואלת את עצמי "ואוו מי ינקה את זה", חשבתי שזו היתה מחשבה פנימית בתוך ראשי. מיד זוהר ענה לי את שמה של המנקה שלנו בהחלטיות. הזזתי את הראש מהר, מחייכת לעצמי, איזה מתוק הילד הזה.
לבסוף, כל הקלישאות נכונות– רק כשיש תינוק, מבינים מהי אהבה אינסופית. להזכר בסרטון האתמול ולשלוח למשפחה בהתלהבות, להתעלם מהעייפות, מההזנחה הממושכת של טיפוח, ורק בזכות העיניים המתוקות והחיוך השובבי שנשלחים לעברי בדיוק כשהמגירות במטבח מתרוקנות ישר על הרצפה והוא קופץ לתוך המדיח.
