בגיל 42, כשהבנתי שהחלום האוטופי של נישואים והורות לא עומד להתגשם, חשבתי אולי זו השעה להתחיל בטיפול פוריות. זכרתי היטב את החרדה המתמדת ממחטים. הייתי נזכרת מדי פעם בחוסר האונים שהרגשתי בגיל תשע, שוכבת במיטה כשצוות רפואי בוהה בי, מסמנים לי להחזיר את מסכת החמצן לפנים. הרהרתי בתוכי לא מעט, הרי הריון כולל מעקב רפואי, בדיקות פולשניות הורמונים ובטח שינויים פיסיולוגים.
באותה נשימה היה לי חלום להיות אמא בכל מחיר. מעולם לא חשבתי מעבר לכך, החזון שלי היה חזק מהכל. מבחינתי אם העבר ימחק ולא חשוב לי הפחד מהצוות הרפואי וכל מה שנלווה לכך, בהתאמה, אין חשיבות להווה, הורמונים או הפחד שהגוף שלי ישתנה ובודאי שלא מהעתיד שכן מעולם, בתהליך הזה, לא חשבתי לו רגע אחד קדימה. אם הייתי חושבת על האופציה של ניתוח קיסרי בהפתעה, עליה נוספת במשקל מפאת בצקות, הפרעות מנטליות אחרי הלידה, כל אלה סיטואציות שקרו, סביר שהייתי מתמלאת חרדה וחששות.
זוהי נקודה חשובה שעלי להדגיש– כשהייתי בטיפולים, מעולם לא חשבתי על ההריון או מה יקרה כשבאמת אכנס להריון, כשנכנסתי להריון לא חשבתי על הלידה, ולא על החודש העשירי או בטח על השנה הראשונה. לא הייתי צריכה לשכנע את עצמי, או לשווק לעצמי את הרעיון, הייתה לי ידיעה פנימית שאהיה אמא, לא משנה מה המחיר בעבר, בהווה או בעתיד. מחקתי כל אשליה של זמן וחרטתי בתת המודע שלי, אני רוצה להיות אמא.
בצעתי תכנית עבודה– בדיקה אצל רופא, קבלת מסמכים, בדיקות רלוונטיות. במקביל הייתי מטופלת בקביעות במרפאת דיקור סיני, למרבה האירוניה, הפחד ממחטים הוליד את הריפוי הטוב ביותר. בנוסף, קבלתי צמחים סיניים, נעזרתי בטיפולי הומאופתיה, אכלתי בריא ואפילו נרשמתי לשיעורי שחייה קבוצתיים.
עם זאת, היו הרבה מניעות לתהליך. הפחד היה גדול מכפי שחשבתי. הוא הוליד פחדים בעצמו ואחרי ארבעה עשורים הם הפכו לחלק מההוייה שלי. כשהגעתי לרופא וקבלתי את רשימה הבדיקות שעלי לבצע, משהו התכווץ בתוכי. בשל גילי המתקדם, הפרוצדורות שונות וצריך לבצע הרבה בדיקות לצד הסבלנות הנדרשת.
עשיתי כמבוקש. נסעתי למרפאות, עמדתי בפקקים, חיפשתי חניות, אחרתי לעבודה, חיכיתי בתור, הורמונים, עוד בדיקות, ניירת. מצאתי הרבה מאוד תירוצים וסיבות לפעמים שלא הצלחתי להבדק או לקחת את התוספים בזמן וארזתי אותם לתוך סיפור יפה.
נכנסתי לטיפול הראשון, הגוף לא הגיב, זה עבר מעליו. כך בעוד טיפול ועוד טיפול, הגעתי לידי התשה. במקביל הייתי מטופלת בטיפולים רגשיים אבל משהו היה תקוע. לכאורה התהליך מתנהל טוב אבל אין תוצאות.
קבלתי המלצה על טיפולי תטא. אני אוהבת לחקור נושאים חדשים כשאני מגיעה אליהם ברוב המקרים עם ספק גדול מאוד. אם זה לא ילך, תמיד אזכור שהיה לי ספק. התחלנו את הטיפולים ונכנסנו לקורונה. הטיפולים עברו לטלפון, זה היה נראה לי מוזר מאוד, אולם עלו שם חרדות אמיתיות המוכרות לי מאוד. התחלנו עם עשרה טיפולים והבחנתי שאני מרגישה טוב יותר עם עצמי והטיפולים. המשכנו לעוד סדרה, לקחתי בעצמי קורס ללמוד על השיטה ובמקביל המשכתי עם הטיפולים הקונבנציונלים, אימוני שחייה, דיקור, תזונה.
וכך ארע שבבוקרו של יום שישי, נסעתי לטיפול בבית החולים. המחשבה היחידה שהטרידה אותי באותו יום כששמתי פעמי לבית חולים היא האם אמצא חניה. חמש דקות אני מקדישה לטיפול הזה ולאחריו חייבת לעשות קניות, לנקות את הבית, ועוד כמה נושאים שבשגרה, כך שמחשבתי נדדה כל אותה עת. הגעתי למחלקה, החלפתי בגדים, עברתי טיפול קצר, הודיתי לצוות הרפואי וטסתי משם לחיים השגרתיים שלי. מי יכול להפר אותם?
אחרי יומיים התחלתי להרגיש אי נוחות בשם צרבת, חשבתי לרגע יש שתי אפשרויות- או שאני בהריון או על סף התקף לב. האופציה הראשונה לא נראתה לי, למרבה הפלא, כמו שציינתי קודם, כי הרי מעולם לא חשבתי מה יקרה אם באמת אכנס להריון. מה גם שכל טיפול דמה להרגל ולאו דווקא משהו יצרני, לא משהו שיש שכרו בצידו ולכן התשובה היתה מפתיעה.
ביום העשירי להחזרה, בצעתי בדיקת דם וקבלתי תשובה שאני בהריון. ראיתי את ההודעה כמה פעמים לפני ששלחתי לרופא, התרגשתי מאוד, תהליך של שש שנים הסתיים בהצלחה, כל מה שעבדתי עליו משתקף בשורה אחת. יש הריון. המשאלה שלי התקיימה. מה עושים עכשיו? לא היה לי מושג.
