שאלת מיליון הדולר, איך מתכוננים לגן אחרי שהיינו עם הבייבי שלנו במשך חודשים וצברנו חוויות רבות.
הנחת יסוד חשובה לחיים ובכל תהליך שהוא, לחשוב חיובי. לגבי עצמנו/ הילד שלנו/ התהליך /הגן, וכל מה שקשור לזה. חשיבה חיובית מכניסה אנרגיה טובה, אנו חושבים בבהירות, סומכים על עצמנו ועל הילד שלנו והכל מתנהל בדרך טובה יותר. כשחושבים טוב ורואים את הטוב מקבלים טוב בהתאם למשפט "כל מה שאנו מתמקדים בו גדל".
בימים הראשונים כשלקחתי את זוהר לגן היה לי קשה, למרות כל ההכנות שעשיתי מראש. הייתי צריכה לעשות עבודה פנימית עם עצמי שהוא בידיים טובות, כיף לו וגם אני אצא נשכרת. יכלתי לפתח את עצמי ולהגשים חלום להיות עצמאית.
הייתי באי שקט פנימי, אני מניחה שהקושי שלי ניכר על זוהר. ההסתגלות היתה עבור שנינו. בכל יום התפללתי שנקבל כוחות להתמודד עם המשוכה הזו. ידעתי שברגע שנעבור את זה, יפתח צוהר לעולם מחוץ לאזור הבטוח שלנו.
כרגע קל לי לכתוב "תחשבו חיובי והכל יהיה בסדר" אחרי שעברנו חודשיים של הסתגלות ופתאום זה נראה לי אפשרי. בחודש נובמבר, אחרי שסיימנו את ההסתגלות והוא נשאר ימים שלמים בגן אמרה לי המנהלת בריש גלי שזוהר הוא בית הספר בשבילה לנושא ההסתגלות, ואז הבנתי שעשינו דרך מעוררת השראה וכעת אנו קוטפים את הפירות.
עוד טיפ נוסף לחיים באופן כללי – לכבות את רעשי הרקע זה לא קלישאה, בעיקר בכל מה שקשור להורות. הורה יודע מה הכי טוב לילד שלו. דבר אחד שטוב לאחד, לא מתאים לאחר. עוד בשלבי ההיריון המוקדמים, קבלתי הרבה מאוד עצות, גם כשלא בקשתי, ברוב המקרים לא היה לי מה לעשות עם המידע הזה שהתנגש עם המשנה הסדורה שלי.
אחרי שהצטיידנו בשני כלים חשובים- אופטימיות והקשבה פנימה, להלן כמה כלים מעשיים להסתגלות בגן:
בדרך לגן, בנסיעה או כמה מטרים מהכניסה, לגרום לו לצחוק, שיכנס באווירה חיובית, אפשר לשיר שיר, ללכת בזיגזג, לקפוץ, או משהו אחר בעיקר שיכניס הרגשה של כיף.
להיכנס בהליכה, זה נותן הרבה בטחון, שאני סומכת עליו. במקרים שהוא בכה, לקחתי אותו לצד לדקה שיירגע ואז מסרתי אותו לצוות אולם שמתי לב שבפעמים שהוא נכנס לפניי ולא בזרועותיי, הוא הרגיש עוצמתי.
להגיע מוקדם עם פתיחת הגן. בימים הראשונים נהגנו להגיע בשעה שמונה וחצי, הגן היה עמוס ורועש להחריד ולכן לזוהר לקח זמן להירגע. התחלנו להגיע בשעה שבע וחצי עם פתיחת הגן, החדר היה רגוע והיו מעט ילדים. זוהר נכנס בשלווה, התיישב ליד השולחן ושיחק במשחקים עם החברים שכבר הגיעו. ואז אליו הצטרפו עוד חברים, האנרגיה היתה מתועלת להנאה ולא השתלבות.
חפץ מעבר עוזר מאוד להשתלב ולהרגיש בבית כשנמצאים מחוץ לבית, גם כשאנו הולכים לבקר חברים או משפחה, תמיד אני משאירה בתיק משהו מהבית שאינו חיתול, בגד החלפה. זה יכול להיות כדור או נשכן או ספר.
להישאר לזמן קצר, לומר שלום עם נשיקה או חיבוק, מה שבא לנו. שמתי לב שאם נשארתי בגן יותר מחצי דקה, הוא התחיל לבכות בעוד שבכניסה לגן הוא היה רגוע.
זה בסדר לבכות. בכי זו צורת ביטוי, דרך של הילד להביע את עצמו. במקרה זה אפשר ללטף ולהרגיע בשלוות נפש, לשדר "אני כאן בשבילך והכל בסדר". בדרך זו הוא מבין שזה בסדר שהוא מרגיש כך כעת ובנוסף יש מישהו שעוטף ומכיל אותו.
ואם עדיין בוכה, מצאתי שיטה שעובדת ברוב המקרים. הייתי שואלת אותו מה הוא רוצה שנעשה אחהצ, אבל זה רק במקרים שהוא לא נרגע. הייתי מציירת לו בראש תמונה כייפית שאנו הולכים לים ומשחקים בכדור ומפריחים בלונים באויר וזה היה מרגיע אותו בשניה, לצפות למשהו טוב. זהו נשק ליום הדין, רציתי שהחויה בגן תהיה גם טובה ולא תקופת מעבר עד שיגיע לכיף האמיתי.
חזרתיות. לחזור על אותם טקסים ומחוות, בכל יום אותו מסלול הליכה לגן, אותו טקס פרידה קצר. זה רלוונטי לכל תהליך, טקס שינה, למידת שפה.
להביא את כל הציוד הנדרש לגיל המתאים. זוהר נכנס כפעוט ולכן תמיד היה לו חיתול, מוצץ קשור לחולצה, בקבוק מים. בימים קרים ביגוד מתאים. בכל שבוע הייתי בודקת את מגירת הציוד שלו שלא יחסר- טיטולים, בגדי החלפה, מגבונים וכו. ליד המזרן שלו תמיד היה לו חפץ מהבית.
המפגש באיסוף כלל חיבוק ונשיקה, להתחבר אליו מחדש, להיות איתו נטו, להקדיש לו את מלוא תשומת הלב ולא להתעכב בגן.
בסופו של דבר ההסתגלות לוקחת זמן. לקח לנו חודשיים וחצי עד שיכלתי להשאיר אותו יום שלם. רק אחרי פרק זמן זה, הייתי אוספת אותו והוא היה שמח לפגוש אותי, אולם זה לא היה מלווה בבכי אלא בשמחה.
