בסיום חופשת הלידה שלי חשבתי לאיזה מסגרת לשלוח את זוהר מאחר ואני נדרשת לעבוד משרה מלאה במקום עבודתי. הארכתי את חופשת הלידה שלי בעוד כמה חודשים, עדיין לא גיבשתי דעה וכן רציתי להנות עוד קצת מהחופש.
אחרי שיצאתי לחלת התקשרה אלי המנהלת שלי לשיחת חתך. בסיום השיחה המשכתי להרהר עם עצמי מתי כדאי לחזור ובהתאם איזה מסגרת למצוא לזוהר. שמעתי, אני מניחה כמו כל הורה, סיפורים על המסגרות האופציונליות היום. להשאיר אותו בבית לחינוך ביתי זו אינה אופציה, לשלוח אותו לגן נשמע מרתיע עבורי ובתוך כל זה, המתינו לבואי במקום עבודתי. הרבה החלטות הרות גורל עלי לקבל.
לאחר כמה ימים הבליחה בי המחשבה שחזרה למקום עבודתי אינה אפשרית מבחינה כלכלית, למרבה האירוניה, צריך לשלם כסף בשביל לקבל כסף, לפחות במקרה שלי ולכן החלטתי חרף הקושי העצום להגיש התפטרות.
הבטתי על 11 שנותיי במקום העבודה האחרון. עברתי חילופי מנכלים, מנהלים, קולגות, שיטות עבודה שונות, מבנה ארגוני חדש. מפאת תפקידי נדרשתי לעבוד שעות נוספות לעיתים הייתי חוזרת הביתה בשעה שמונה בערב כאשר יום למחרת עלי להתייצב במשרד בשעה שמונה. הייתי בתוך עשייה ולא יכולתי לראות שום דבר מעבר. בדיוק כמו שאני חווה בהורות, מעין טוטאליות כזו שאני נשאבת לתוכה.
לאחר שיחת הטלפון בה בישרתי שאני נאצלת להתפטר מכורח הנסיבות, הרגשתי את השקט שאופף אותי. לא ידעתי בתחילה אם זה הלם, עמימות או תשישות שמלווה אותי זמן מה. עלו שאלות כמו מה אעשה, איך אתפרנס, איך אדאג לבן שלי שאני רוצה לעטוף אותו בכל הטוב שיש. אפשרתי לזמן לעבור בכדי שאגיע להבנה מה אני מרגישה.
יום אחד יצאתי לטיילת עם זוהר. זו הייתה שעת אחה"צ, השמש התקרבה מערבה, נשבה רוח קלילה. כשהתקרבנו לים יכולתי לשמע את אוושת הגלים, להריח את המלח באוויר. התיישבנו על הדשא הרך. בדיוק קראתי כתבה על הקורלציה בין זחילה על האדמה ועמידות בפני מחלות. הוצאתי לזוהר כדור רך מהתיק, הוא החזיק אותו בהנאה וטפח בו קלות, כמו בכל פעם שהוא נלהב כמזהה את החפץ שהוגש אליו.
נשכבתי על הדשא, זוהר נשען עלי, עצמתי עיניים ועטפתי את עצמי בתוך השקט הזה. יכולתי לשמוע את הלמות הלב שלי, הדם הזורם בעורקי, הנשימות שלי. בזכות הרגע הקסום הזה, אני לומדת להנות מהדברים הפשוטים כמו לשכב על הדשא עם הבן שלי.
