הרכב שלי כנראה לא יהיה נקי בזמן הקרוב- כשחיפשתי לזוהר כסא לרכב, הזדעדעתי מהמחיר. רציתי לרכוש כסא בטיחותי ונוח, שיחזיק לאורך זמן. לא היה צריך להסביר לי את מידת החשיבות של הכסא, אלא לשכנע את עצמי שנשמור עליו כדי שיחזיק כמה שנים ולכן זוהר לא יוכל לאכול ברכב. כמובן שהכל השתנה עד להגיעו לגיל שנה, שנסיעה של 10 דקות נדמתה לי להפעלת שעון חול והתחלת מירוץ. היו פעמים ששלפתי מהתיק במבה או חטיף אחר כדי שהוא יעסוק במשהו ואוכל להתרכז בנסיעה. כך מתחילות הפרעות אכילה וכרוניקה של רכב מלא בפירורים. רוב הזמן הוא אכל חצי שקית ואת השאר זרק, סתם בשביל לבדוק את חוק הגרביטציה.
דילוג על מקלחות– לא נעים לי לרשום את זה, אבל לא תמיד היה לי פנאי להתקלח. היו בקרים שהייתי מתפנה לעצמי בשעה 12:00 וזה בשביל להכניס משהו לפה, בדיוק באלה המילים, לעבור ליד המקרר ולקחת משהו ולאכול תוך כדי הליכה. כשהיו לי חמש דקות פנויות אותן יכלתי לנצל למקלחת, העדפתי לשכב ולנשום עמוק. לעומת זאת, לפני שהפכתי לאמא הקפדתי להתקלח בבוקר ובערב. בבוקר להתרענן ובערב להתנקות מכל היום, כנראה שבאמת היה לי עודף זמן.
מי שמע על טיפוח– להתאפר ולהתלבש בגדים סבירים היתה משימה גדולה עבורי. לפני שהוא נכנס לגן, חיכיתי לשניה שירדם ואז יהיה לי זמן לשטוף בקבוקים ולטפל בכביסה, וכאשר הוא היה במסגרת, גם כך לא יצאתי לעבודה, אז לא היתה לי סיבה ממשית להראות נורמלי והתחלתי להזניח את עצמי והגרוע מזה, הרגשתי עם זה מצוין.
בעיות זכרון– הם לחם חוקי מתחילת ההריון. לפעמים אני מכינה משקה ומגלה שיש לי כוס קפה או תה מוכן, או הוצאתי פעמיים ביצה מהמקרר ואלה הדוגמאות הקלות. פעם קראתי שהסוד לאושר הוא זכרון לקוי, אז כנראה שאין לי סיבה לדאוג, זה מחיר האושר.
יש דבר כזה שנקרא טיפת חלב– להם יש משנה סדורה לגבי התינוק שאני לא בהכרח מסכימה איתה. למדתי לסתום אזניים בכל ביקור, או סתם לדמיין משהו מצחיק בזמן השיחה ולכן לזוהר לא היו תופעות לוואי קשות אחרי חיסון.
אני יכולה לעשות עם התינוק שלי מה שבא לי– מגיל אפס הסברתי לזוהר כמעט כל דבר. כשהבאתי אותו מבית היולדות עשיתי לו סיור בבית ובעיקר הכרתי לו את החדר שלו. בקשתי רשות להחליף לו חיתול. לפני כל פעולה הייתי אומרת בקול מה אני עושה. כשהתחיל לאכול מוצקים, היינו מכינים אוכל ביחד, בשלב מתקדם הראיתי לו איך לחתוך עם סכין פלסטיק. לימדתי אותו להתלהב, הכרתי לו את הים, האכלנו ציפורים וליטפנו כלבים. אפשרתי לו להתנסות הרבה והבנתי שאין פה בוס או ספר חוקים, אלא מה שבא לי לעשות באותו הרגע, כמובן הכל עם השגחה.
כשנמצאים עם תינוק מקבלים הרבה עזרה– שמתי לב כשאני יוצאת מהבית בגפי, אני עוד אדם ברחוב, אבל אם אני הולכת עם עגלת תינוק, ברוב הפעמים פותחים לי את הדלת, מאפשרים לי לעבור במעבר חציה, לעקוף את התור בסופר או לקבל מתנות קטנות.
החודש הראשון כמו התאהבות- בחודש הראשון בקושי ישנתי או אכלתי, הייתי בעננים, פשוטו כמשמעו. העדפתי שירדם עלי ואהיה במצב של ערות, רק בשביל ליהנות מפרי המסע הארוך שעברתי או להטעין את הלב שלי. נזקקתי לו יותר מאשר הוא היה זקוק לי, כאם.
להוריד הילוך, הקצב של התינוקות יותר איטי ובדרך זו הבנתי שכל מיני אירועים שהפריעו לי בעבר, לא מטרידים אותי כלל, איני חושבת עליהם אלא אם יש סיטואציה שמזכירה לי באופן מלאכותי את אותו נושא.
אפשר להביא ילד בגיל 48- הוא לא מגיע עם חסידה, צריך לעבור הריון קודם ולידה אבל זה שווה את המאמץ.
