זמן רב אני מהרהרת בשלב הזה, האם לשלוח את זוהר לגן. כל פעם שעלתה המחשבה הזו במוחי הפחד הסתנן כמו צל בשעות בין ערביים, מתקרב לאיטו ומקיף אותי בלי משים. ועם הפחד עלו מלא שאלות, לאיזה מסגרת לשלוח אותו, מתי בדיוק לשלוח, איך אדע מה טוב לו. מה אם אני טועה?
פניתי לאנשים שאני מכירה לבקש המלצות. יצאתי עם יותר שאלות מתשובות ומתוכן שקעתי עמוק בספקות. התחלתי לכתת רגלי לגנים סמוכים לביתי ובכל פעם הגדלתי את הרדיוס, בשביל להגדיל את האפשרויות. כל מקום שבקרתי נראה טוב, הצוות נחמד ומסביר פנים ולכן הבחירה היתה קשה מאוד. חשבתי- היכן הוא ירגיש טוב יותר, היכן אני ארגיש טוב יותר, הרי ההסתגלות שלי קשה יותר משלו. חשבתי רבות, אני רוצה בשבילו הכי טוב שיש לעולם להציע.
בשנתיים הראשונות התינוק תלוי בהוריו בהרבה מאוד בחינות. הוא לומד להכיר את העולם באמצעותם, הוא מקבל עזרה בשלבי ההתפתחות המוטורית, הוורבלית, הרגשית. המעבר למסגרת שאינה בטווח עיני, הרתיעה אותי מאוד. תהיתי איך יטפלו בו, האם ידאגו לו, מי יחבק אותו כשיבכה?
באור הרהורים אלה ניצבה שאלה נוספת וקשוחה לא פחות- האם זוהי אבן דרך ראשונה שמציינת את ההתפתחות שלו כאדם. לא ירחק הזמן עד שהוא יעבור למסגרת לימודית ובהגיעו לגיל 18 שנים, תהיה לו חירות מוחלטת. ההפרדה הזו של תינוק מאימו נשמעה לי צורמת- יהיו לי פחות רגעים לחבק אותו, להריח אותו, לשמוע את הנשימות שלו כשהוא נרדם עלי, תחביב שאימצתי מיום היוולדו, לחוות איתו רגעים שמשכיחים ממני את האכזבות שהיו לי כשראיתי את תוצאות השליליות להריון, הכאבים מהקיסרי שליווי אותי חודשים והעייפות שפוקדת אותי. אולי הוא כבר לא תינוק, חשבתי..
השלב הזה הבהיר לי שעם הזמן הוא הופך לאדם בפני עצמו וכל החלומות האלה של פעוט שנרדם בחיקי משתנות לבלי הכר להתמודדויות שלי מול אדם יקר לי מכל לו יש מחשבות, רצונות וחלומות שיכולים להיות שונים משלי.
